להיות ישראלי, מה זה אומר? האם השאלה הזו בכלל מתעוררת מדי פעם? האם זה מזיז בי איזה משהו כשאני חושבת על להיות חלק מהלאום הזה? אולי מבייש אותי? אולי בכלל משאיר אותי אדישה ללא שום תחושה לכאן או לכאן. אולי זה בכלל לא עניין של לאום, שפה, תרבות ומנטליות כה רבגונית, מטעמים מגוונים ונפלאים, שפות ומבטאים שונים. אז קראתי אצל לייטמן והחלטתי לכתוב
ישראלי !
אולי טיול באיזה שוק ייתן את התחושה של ישראלי? אולי ביקור באתרים, מוזיאונים וגלריות, מסע לאורך שביל ישראל, צלילה בים סוף, סנפלינג במדבר, טיול ג'יפים או גמלים? אולי בכלל מפגש של כמה חברה שסיימו צבא באיזה כפר שכוח אל נותן תחושה של בטחון ושמחה בלהיות ישראלי?
ישראלי
אולי זה התקווה בלב ואמונה שנצליח להתעלות מעל לכל השנאה והפירוד?
מרגישה איך הפירוד הולך וגדל. התככים והאני הצודק ששונא את האחר ותהא הסיבה אשר תהא. לראות איך אנחנו קורעים לגזרים את עצמינו, ממיסים ממש בכוח הצדק והאהבה העצמית את הדבק שמדביק ומחבר את כולנו, קורע את הלב לגזרים ממש.
ישראלי
אם נצליח, ואין שום סיבה שלא, לראות, להפנים, להרגיש בכל איבר ואיבר בגופינו שישראלי זה בעצם עם מופלא ומקסים, עם גוונים באמת אינסופיים של דעות, עדות, שפות ותרבויות שנקבצו יחדיו משבעים אומות העולם, יהלומים ממש, שנבחרו להיות עם שלמעשה חוק אחד שולט בו "ואהבת לרעך כמוך", נצליח בגאווה גדולה להיות ישראלי שיוביל את העולם כולו למקום של גן עדן ממש עלי אדמות. הלא, אנחנו העם הנבחר, לא? תפקידינו ממש להאיר עבור כל העולם את כוח האהבה והחיבור. להתעלות מעל לכל השנאת חינם הזו שמשתלטת עלינו כמו אש בשדה קוצים.
ישראלי
מתנה ענקית שנפלה בחלקי, בחלקינו ממש. נושאת איתה המון אחראיות והמון תקווה.
הכול מתחיל ומסתיים כאן בינינו. נתחיל לפתוח את הלב אחד כלפי השני, נתחיל להבין ולקבל שכולנו באותה סירה המפליגה, בסופו של דבר, בים שכולו אהבה.