אברהם, משה, רשב"י והאר"י הקדוש אינם אלא גלגוליה של נשמה מתוקנת אחת, שתפקידה לקשר בין הכוח העליון לבין בני האדם. מעיד על כך האחרון מבין חמשת ענקי הרוח, בעל הסולם: "והנה ברצון עליון זכיתי לעיבור נשמת האר"י, לא מפני מעשי הטובים, אלא ברצון עליון שנשגב גם ממני עצמי למה נבחרתי אנוכי לנשמה נפלאה זו, שלא זכה בה אדם מעת פטירתו עד היום ולא אוכל להאריך בעניין זה מפני שאין דרכי בזה לדבר בנפלאות" (בעל הסולם, "פרי חכם").
כל אחד מאותם מקובלים אדירים הוסיף נדבך, התאים לדורו והנגיש את הקבלה כך שנוכל באמצעותה להרגיש את הרוחניות. באופן זה, הקבלה על פי האר"י מייצרת תמונה אחרת, חדשה לבריאה ובכך מטילה על כל אחד מאתנו תפקיד לקראת השגת הרוחניות. לא עוד תרחיש משיחי של אירוע אפוקליפטי ממנו ניוושע על ידי דמות המייצגת את האלוקות שנשלחה אלינו להושיענו, כי אם מתן תפקיד "משיחי" לכל אחד ואחד מאיתנו.
משנת הקבלה של האר"י משרטטת תמונה חדשנית לבריאה, להשתלשלות העולמות ולדרך בה הואצל כוחו של הטבע, האלוקות, ליצירת העולם הזה. ע"פ קבלת האר"י, תחילת המציאות באור אחד פשוט שהיה בהשוואה גמורה לעליון. תחילת הבריאה הייתה דווקא ביצירת מקום של חסרון, מקום ריק מאורו יתברך, ש"צורתו" עיגול, לתוכו נמשך האינסוף בצורה של צינור דק. כאשר ביקש אור אינסוף למלא בכל זאת את הבריאה, הכלים שנוצרו בתהליך הבריאה לא יכלו להכיל את השפע האלוקי העצום וכפועל יוצא התרחשה "שבירת הכלים". הנקודה הייחודית והמעניינת בקבלת האר"י היא שמסברה זו יוצא שהאלוקות הותירה בכל אחד מאיתנו ניצוץ של קדושה הקבוע בתוך קליפות של טומאה. מכאן נגזר תפקידנו בחיים האלו עלי אדמות, להתקדם לעבר חיבורם של הניצוצות האלו מחדש. בחיבור הניצוצות נוכל ליצור שוב את הכלי שיכיל את אור אינסוף, ניצור שוב את ההאחדה האלוהית, בחינת "הוא אחד ושמו אחד".
כך, בכל מעשה המכוון להתקשרות חיובית עם הזולת, לחיבור עם הזולת, אנחנו פועלים כמשיח – בחינת מושכים עלינו את הרגשת הרוחניות ואת הגאולה.