השנה האחרונה הייתה שנה מאוד משמעותית עבורי, הקורונה הכריחה אותי לעשות חשבון נפש.
במידה מסוימת התחמקתי במשך עשר שנים מלעמוד על השאלה שהייתה כל כך קשה עבורי, בשביל מה, מה הטעם בחיים. שלא תבינו אותי לא נכון, יש לי הכול, משפחה נפלאה, עבודה טובה. אני מתנדב ומעורב בקהילה שלנו, ומשום שכלפי חוץ נראה שיש לי הכול, היה לי קשה לגשת ולברר מה חסר לי. נראה כי אני מפונק וכפוי תודה אבל זהו שאני לא! אני מאוד מכיר תודה על מה שיש לי אבל התחושה של בשביל מה כל הטירוף הזה, מי נהנה מכל החשבון הזה לא מרפה ממני.
אני זוכר שכשהייתי ילד, אירופה הייתה עבורי חלום, והשיא היה מתי ניסע לסקי בצרפת. אמריקה אוי אמריקה, אני זוכר שנסענו לעבוד בהובלות ובמכירת תמונות שמן כדי לחסוך למזרח, אחרי השירות הצבאי. היום מי בכלל רוצה לטייל באירופה או בארה"ב, המעצמות מתפרקות ונראה שעל כל העולם עובר גל של שינוי, שמהותו עוד לא ברורה.
אנחנו חיים בזמנים מאוד מיוחדים. מה שאני אומר זה שדברים שהיו נראים לנו יציבים ואיתנים מתפוררים.
אם אני עושה צ'ק ליסט של עולמי הקטן, אז עברתי על הכול: בצבא הייתי ביחידה מובחרת, את הטיול אחרי צבא עשיתי, הלכתי ללמוד תואר במשפטים ומנהל עסקים, התחתנתי עם אישה טובה ויש לי ילדים. על הכול אני יכול לסמן ווי, אבל משהו שם עדיין מפרפר ולא מניח… כמו שאמרתי, הקורונה טרפה את הקלפים.
אני זוכר את הסגר הראשון, זה היה כמו יום כיפור אחד ארוך, שקט אינסופי, לא רציתי שזה יגמר… כאילו העולם התחיל לנשום, לא יכול להסביר את ההרגשה שהייתה לי, אבל אני זוכר איך התרגשתי מלראות בעלי חיים מסתובבים באותם מקומות שאנחנו פינינו עבורם, להסתובב בבית במכנס טרנינג, לאכול צהריים ביחד עם האישה והילדים, לטייל מחוץ לבית, אני זוכר נקודה שבה לא רציתי שזה יגמר.
ברור לי היום שקיבלנו טעימה מאיך נכון לחיות, איך נכון להתייחס לטבע, הטבע זה מערכת חיים גלובלית שחיה בהרמוניה, בשיתוף הדדי. כך אנחנו, בני האדם, צריכים ללמוד לחיות, כחלק אינטגרלי במערכת הטבע. אין מה לחפש רוחניות בשמיים, אנחנו צריכים לבנות אותה בארץ, אנחנו צריכים לבנות חיים מתוקנים בינינו ובין האנושות לכל יתר חלקי הטבע. הטבע לא יסכים שנמשיך להרוס, שנתייחס אל סביבתנו כמו ילד מופרע ששובר והורס ומקלל. הטבע הוא מערכת חיה שמגיבה והיא תחייב אותנו לגדול ולהתפתח להיות אדם.